במציאות רוויית סערות, כשעולמות נשברים סביבנו, עולה שאלת השייכות.
האם אנו שואפים להתחבר או מסתתרים בבדידות?
בתוך שיח כזה, נחמה דוד /מומחית לריפוי רגשי בשיטת ימימה מציעה לנו תהליך הכרה עמוק –
דרך שקטה אל תוך עצמנו, בעזרתה נוכל לדייק את מקומנו ולאפשר לעצמנו השתייכות שלמה יותר.
בשיטת ימימה, מושגי ההפרדה וההבחנה הם קריטיים. ההפרדה מאפשרת לנו להתבונן
על עצמנו מתוך מקום פנימי ולא להיסחף אחר רגשות הנובעים מתוך רישומים שנרשמו בעבר.
זהו שלב שבו אני "מפרידה בין מחשבה מזיקה שלא שייכת לזמן עכשווי לבין מה שקורה באמת".
הבחנה נכונה היא הכלי שבאמצעותו אדם יכול לאפשר לעצמו מרחב בו נוצרת תנועה נכונה של השתייכות –
היא נובעת מהכרת הקיום הפנימי, ולא מהיסחפות רגשית או פחד.
נחמה מביאה קול של שיחה פנימית בימי משבר, קול שבו משתלבים כאב, תבונה רוחנית,
וצעקה שקטה לחיבור עמוק יותר בין אדם לעצמו, לעמו, ולמהות גבוהה ממנו.
הוא משקף מציאות של התעוררות לצד פחד, ומפגיש את הלומדת עם המאבק בין השכל,
שמבקש להבין, לבין הידיעה הפנימית שאין בה הוכחות – אלא וודאות של נשמה.
התבוננות על תגובות שונות למציאות: יש שהתעוררו — מבקשות אחדות פנימית, אחיזה בזהות, תשובה רוחנית,
ויש שחוות פחד, התכנסות, ספק.
לא מדובר בביקורת על אף אחת מהדרכים, אלא בשאלה פתוחה: מאין באות התגובות האלה
האם ממחשבות ישנות ורישומים מהעבר? או מרצון לחיות ומתוך רגש לקיום?
ימימה מדברת על כך שירושלים איננה רק עיר פיזית, היא סמל למקום של חיבור בין עולמות:
בין גוף לרוח, בין שמים לארץ. "ירושלים של מעלה" מייצגת את האור הנצחי, השלמות, הפוטנציאל האלוהי. היא מוכנה, כך נאמר
ורגע ההתגלות שלה תלוי בנו.
בירושלים של מטה. ביכולתנו לטהר, להתכוונן, להתעטף בטלית שהיא מטאפורה להתכוונות בקדושה, לא רק בלבוש.
כאשר האדם מתמקד באור המקיף, בכוונה, באמונה, אין פרצה לזר לא רק מבחינה פיזית, אלא תודעתית:
זר אינו יכול להיכנס למרחב פנימי שבו יש נוכחות, ביטחון וקשר לאמת. המאבק הוא "מלחמת רוח" לא בין חיילים,
אלא בין תודעות. בין אור וחושך,
בין אמת להפוכה לה, בין התעוררות לפחד.
ולבסוף — יש קריאה ברורה: "הבנים יהיו מוכנים" – וזה תנאי. לא גורל. מוכנות אינה מגיעה מבחוץ, אלא מתוכנו, מהיכולת לקום, לעמוד זקופים, ולהאיר. לא כי איננו פוחדים, אלא כי קיבלנו כלים — ואנו יודעים להשתמש בהם.
במובן הזה, זהו שיעור של תקווה עמוקה. הוא מחבר בין קיום פרטי ללאומי, בין קושי לקדושה, ובין כאב לתנועה שקטה אך נחושה אל עבר ריפוי, אמונה, וחזרה הביתה לעצמנו ולירושלים של מעלה.
השתייכות אמיתית נולדת מהפנמה. לא מפחד, לא ממאבק מתלהם, אלא מהכרת ההוויה. לא כל מי שחי בסביבה משתייכת – באמת שייך. ורבים בבדידות דווקא עושים את הדרך הארוכה והנכונה פנימה, עד שהם חוזרים שייכים לעצמם, ומשם גם לעמם ולעולם.
שיטת ימימה מעניקה את הכלים להבחנה הזו – להיות בתוך הסערה, אך לא להיות הסערה. להאיר, ולא רק להיבהל מהחושך. וכאשר כל אחד ואחת יעשו את הצעד הקטן – את “הנתינה הנכונה בזמן הנכון” – תבוא ההשתייכות מעצמה. וירושלים של מעלה תלבש את ירושלים של מטה, באור שאין לו תחליף.
