"יש דרגות של ואהבת לרעך כמוך ואפילו מעט התחשבות כלפי השני תיקרא רוחנית" ימימה אביטל

מאמרים על משנתה של ימימה אביטל/חשיבה הכרתית


איך פגשתי את שיטת ימימה/נחמה דוד

כאשר פגשתי בפעם הראשונה את החלקים הרגשתי שהגעתי הביתה.
כל הוויתי אמרה אלו דברי  אמת דברי אלוקים חיים .בכל פסקה שקראתי קיבלתי אישור למחשבות ולרגשות שהיו בתוכי.
כך עם השנים לאט לאט כמו מים המשנים את צורתו של סלע המילים כמו חדרו ושינו בתנועתם את המחשבה , הרגש, הקשב, והרצון ולא רק , אלא פתחו את לבי לנתינה, לערבות הדדית ולהשתייכות .
זהו לימוד של שפה שורשית הפוגשת תנועות מעמיקות בנפשו וברוחו של האדם .
התפתחות חשיבתית לרוחבה ולעומקה המחזירה את הכוח לחלקים כמו מחשבה , רגש, קשב, רצון וכו'
ניקח לדוגמא את המחשבה – המחשבה נושאת מימדים היא יכולה להיות מצומצמת ויכולה גם להתבהר ולהיות מרחבית יותר.
ישנן חוויות שאדם עבר בילדותו אשר נרשמו וחסמו את כוחות הנפש שלו והאדם פועל כל חייו מבעד לאותה חסימה  ז"א כשהוא עמוס (כועס, עצוב, דואג וכו') מחשבתו נעשית צרה כי מה שמעסיק אותו זה רק אותו רגש שמסעיר את לבו ומחשבתו נחלשת מתנודות החוזרות על עצמן בינו לבין העומס.
במצב זה חשיבה הכרתית מסייעת לאדם לזהות את הרגש ולהפריד אותו מהטוב שבו כי הטוב ישנו תמיד.
הפרדה זו מאפשרת הבנה מרחבית יותר והחזרת כוחה של המחשבה.
כך גם ברצון ברגש וכו'.
הלימוד נותן כלים לפתח את הקשב העמוק הנושא תדרים חשמליים ומחזיר את הלב למימדיו ולכוחו המהותי הנושא חום, אותו חום הלב המתפשט במערכת ויוצר מרחב פנימי.
ימימה- " החלק של האוזן הגשמית המוכרת, ממנו מעברים נסתרים כלים דקים קולטים חשים בחשמל דק מעבירים מיידית למחשבה את ההבנה וגם, לא רק זה, גם קליטת הזיוף וגם קליטת הדיוק."
מבנה האוזן הפנימית (מתוך ויקיפדיה) -
באוזן האנושית ישנן מספר שערות המחוברות זו לזו בחוטים דקים אל הנוזל שבאיבר הקורטי, תפקידם העיקרי של תאי השערה הוא לקלוט את גלי הקול ולהפוך אותם לאותות כימיים. האותות הכימיים הללו מועברים כאותות חשמליים במערכת העצבים".
ימימה הסבירה שישנה מהות בתוכנו שתמי
ד נמצאת ורצונה הוא נתינה של חום ואהבה,
היא טהורה ולכן אינה משתפת פעולה כאשר האדם נמצא בעומס כל שהוא.
המהות היא כמו מרכז השפע והטוב האין סופי שנסגר ונשמר במצב של עומס ובמצב של דיוק אותו מרכז נפתח ונותן מטובו.
עם השנים במקביל ללימודי חשיבה הכרתית למדתי את פרשות השבוע בהעמקה וגיליתי הקבלות מדהימות ללימוד כמו לדוגמא את חוקיות הצמיחה שיש בה עליות וירידות .
ימימה הרבתה להקביל את הלימוד לטבע כך למשל הסבירה את החשיבות של ההשתייכות של האדם:
"אין אנו יכולים להיות תלושים באוויר גם עלים אינם מסתובבים באוויר הם צריכים להיות ניזונים משורשים והשורשים זורמים ואפילו בצומח יש את המקור בשורשים של העץ"
מטרת הלימוד להגיע ליציבות נפשית ורוחנית המנקה כל מיותר ופותחת  את האדם להכיר בשמחה שקיימת בו מקדמת דנא .
"כשהיא מודה היא בשמחת עולמים שמחה מקורית זה האור כדי להבין מה היא זמרתה של הנפש כאשר היא אומרת הללויה, צריך להבין שכל גוף קיים על סיביו וגם הנפש על סיביה  כל חלקיק בה על סיב אם הוא מאורו ייתן להסיב השני מהד אורו עד שכל הסיבים אורם הדם הכללי זמרתם ותשיר את שירתה הנצחית"


 

מה היא שיטת ימימה/ הרב עודד דוד


ימימה אביטל, שאת שיטתה לומדים עשרות אלפי תלמידים חילונים ודתיים, היא אחת הדמויות המשפיעות ביותר על הישראליות המתחדשת. על תורת "החשיבה ההכרתית", כ'א  שנים לפטירתה
 
לפני חצי יובל, בעודי משמש ראש מכינה קדם צבאית בצפת, נקלעתי למבוכה הכרוכה בלבטים אישיים. חבר קרוב הזמין אותי להיפגש לייעוץ עם המורה הרוחנית ימימה.
 
לאחר טבילה והתכוונות הגעתי בשעות אחר הצהריים של יום קֵיצי למבנה נאה ומטופח בהרצליה, והשתתפתי בשיעור מעניין, שבו התלמידים כתבו את הנאמר להם על ידי קול נשי שבקע מהקומה השנייה. תוכן השיעור היה רוחני פסיכולוגי, והסגנון התוכני והמילולי היה עמוק מאוד. עומק הדברים וחדותם הזכירו מאוד מאמרים חב"דיים של האדמו"ר הרש"ב, בשל החדות והדקות של התכנים. הנוכחים היו דתיים וחילונים משכבה חברתית גבוהה.
 
בהיעדר הקדמות ומושגי יסוד במשנת ימימה הבנתי רק חלק מהשיעור. למרות זאת חשתי שרוח הדברים קרובה ללִבי, והיא דומה לתובנות שרכשתי בלימודי קבלה וחסידות שלמדתי אצל הרב שג"ר, באוניברסיטה ואצל מקובלים בצפת ובירושלים. האווירה הייתה מאוד מיוחדת. מתח רוחני וקדושה שרו בחדר. הייתי שרוי בהשתוממות ובפליאה והרגשתי שייכות למתרחש בו.
 
שיחה באינטרקום
 
נאמר לי שאחרי השיעור ימימה תדבר איתי באינטרקום. הוסבר לי שהיא אינה פוגשת את המתייעצים פנים מול פנים. ההסבר שניתן לי הוא שמפגש כזה מעלה אותה "גבוה" מדי, והיא אינה יכולה להתייחס לגלגול הנוכחי באופן נפרד, אלא תופסת את האדם בתפיסה רב–גלגולית. נדרשה ממני פתיחות מיוחדת כדי לא להתנגד לאמירות אלה, שנשמעו לי באותו רגע הזויות ומופרזות.
 
כשלקחתי בידי את שפופרת האינטרקום שמעתי את ימימה, בקולה שהיה נעים ורך. היא דיברה במבטא צרפתי. היא ביקשה שאומר את שמי ואת שם אמי, ולאחר המתנה קלה היא החלה לדבר. להפתעתי הרבה היא תיארה בשפה תמציתית מאוד ובאופן מדויק ומפורט את אופי קשיי ומאוויי והתייחסה לכל אלה כמערכת הדורשת תיקון. היא הסבירה לי מה כבר תוקן ומה "הנותר לתיקון".
 
היא דיברה בענווה, אמרה שהיא מתביישת לתת תיקוני נפש ללומדי קבלה. למרות גדולת הדברים שיצאו מפיה ראתה את עצמה כצינור של ידע הניתן לאישה יהודייה פשוטה. חשתי שמחה. אמירותיה התקבלו בלבי. היא אישרה את קיומי ברובד משמעותי וחיזקה את מקומי האישי. ימימה גם תיארה בדקות מעודנת את תכונות ילדיי ואת התיקונים שכל אחד מהם אמור לעשות. דייקנות דבריה הפתיעה אותי עד עומקי נשמתי, וציינתי לעצמי שלא רחוק הדבר ממה שלמדנו בבתי המדרשות על "רוח הקודש" ועל הנביעה שחוזרת לשכון בקרבנו.
 
כשסיימה את דבריה, שאלה אותי "רשמת?". עניתי שלא. באותה שעה לא ידעתי שאני אמור לרשום את הנאמר. כיום אני יודע ששיחה עם ימימה היא "חלק אישי", כלומר מסר שנמסר לאדם לתיקונו האישי. חלק כזה הוא מעין מפת אישיות והכוונה לתיקונה. כיום אמנם אני זוכר את מהות הדברים שנאמרו לי, אך לצערי לא כתבתי את הנאמר, וחבל על דאבדין.
 
המפגש הקצר חיבר אותי לדרכה של ימימה. הוקסמתי משיטה זו, ואני לומד ומלמד את שיטתה בשיעוריי מזה כעשור וחצי. כששימשתי משגיח רוחני בישיבת ההסדר בחיפה השתמשתי במשנת ימימה כשטיפלתי בבעיות האישיות של התלמידים. צורת החשיבה הזו מהווה שיטת הסברה שסייעה לי גם כאשר לימדתי את כתבי הרמח"ל, המהר"ל, הרב קוק והחסידות.
 
שפה פנימית מדויקת
 
מיהי ימימה אביטל ומהי משנתה? התשובה לשאלה זו סבוכה ומורכבת, ודבריי כאן הם רק פתח הנותן מושג ראשוני ושטחי למשנה עמוקה שיש לה תובנות תיאולוגיות, טיפוליות, יהודיות, מגדריות ולימודיות רבות מאוד. אפרוש בקצרה את הדברים.
 
אביטל נולדה בקזבלנקה בשנת 1929, למשפחה מרובת ילדים. בגיל 20 עלתה לארץ. היא הייתה בעלת תואר שני בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, ותורתה היא לעניות דעתי סינתזה בין תובנות פסיכולוגיות ותובנות קבליות. בדומה לרב קוק ולמהר"ל, שיצרו שפה משלהם למונחים מעולם הנסתר, פיתחה ימימה שפה מקורית ומדויקת לתיאור אזורים וכיוונים בחיי הנפש. תורה זו מקבילה בתובנותיה ובהנחות היסוד שלה למערכות רעיוניות הנובעות מהקבלה, כגון כתבי חב"ד או הגותו של הרב קוק, ויש בה גם תובנות הנובעות מהפסיכולוגיה החדשה, אך פוסעות אל מעבר לדרכיה המקובלות.
 
תלמידיה טוענים שימימה הייתה דור 39 למשפחת מקובלים. כישרונותיה הרוחניים היו מולדים. היא ניהלה חיים שכללו פרקטיקות קבליות כגון ריפוי והדרכה רוחנית. כאשר נתנה "חלקים אישיים" לתלמידיה היא ביקשה לדעת את שמו של התלמיד ואת שם אמו, ועל בסיס מידע זה הייתה "מורידה" את אשר נאמר לה ממרומים. לאחר שאמרה את החלק לא הייתה זוכרת את הנאמר. למרות הרקע המיסטי של הנהגותיה, חומרי הלימוד שלה הכרתיים, מדויקים ועמוקים להפליא, ואין בהם שום מיסטיות. תלמידיה מנהלים אורח חיים פנימי שאינו מותנה בשמירת מצוות ואינו קבלי. ימימה עצמה הייתה צדיקה מופלאה ושומרת מצוות, ועמדה בקשרים קבועים עם אדמו"רים ורבנים ואלה התייעצו עִמה.
 
במכון "מעיין" שהקימה היא עסקה בהוראת משנתה באופן הכרתי ומעמיק בקבוצות לימוד. תורתה נקראת "חשיבה הכרתית". החומר הנלמד בשיעורי ימימה מבוסס על טקסטים שהכתיבה. בטקסטים הללו, הנקראים "חלקים", פיתחה ימימה שפה פנימית המתארת בדקות את חלקי הנפש, את היחסים ביניהם ואת הדרך לנקותם ולפתחם. לאחר שרושמים "חלק" מתבקש הלומד לכתוב "מלאכה" על הנלמד. "מלאכה" זו היא תיאור של הפעילות ההכרתית שהלומד ביצע במעמקי אישיותו הפרטית, תוך כדי שימוש במונחי השיטה.
 
בשיטה זו מתנגדים להאדרת האישיות, ועיקרה של השיטה הוא בכתביה ולא בדמותה האישית של ימימה. בלשון ימימה:
 
קשר ישיר עם החומר בלי שזה יעבור דרך הקשר עם המעביר, זאת אומרת בלי תלות. יש קשר אבל אין את התלות, ההישענות, על מנת לייצב מערכת להחזיר לה את כוחה.
 
(מתוך "הכנה א'", חלק אחד מתוך ארבעה חלקים שהוגדרו על–ידי ימימה כמבוא ללימוד. לימוד ארבעת חלקי המבוא (הכנה א'–ב'–ג'–ד') אורך בהערכה גסה כשנה של מפגשים חד שבועיים).
 
הפרדה בין הטוב למיותר
 
אגע בקצרה בארבעה מושגים מתוך השיטה: העומס, ההפרדה, הרישום והקבלה העצמית.
 
עומס
 
העומס, זאת אומרת כמו התנגדות או הספק או כל דחייה שהיא שנמצאת במה שנקרא כמרכיבי העומס. מרכיבי העומס מיותרים לנפש, לכוחה ולהשתתפותה באותו איזון נחוץ כי הוא משפיע על הנפש ועל כל המערכת כולל הגוף על כל התפקודים כולם. זאת אומרת שכל מרכיב מיותר נמצא רשום בכל (מתוך "הכנה א'").
 
העומס הוא החלק החיצוני של הנפש. התנגדויות, כעס, הססנות, ריחוק מבני אדם ("דחייה"), וכחנות. מצבים של כבדות נפשית ועצבות נחשבים ל"עומס". כפי שאומרת ימימה: "העומס מורכב מכמה חלקים – חסימות, סתירות, משענות. הכול נחוץ לילדה לא ללומדת". העומס הינו מכלול של כמה כוחות נפש והם "מרכיבי העומס". מרכיבים אלו ייחודיים לכל אדם והכרתם ("זיהוי") היא המפתח לצמיחה שימימה מאפשרת.
 
הפרדה
 
המטרה היא להפריד את המחשבה הטובה מהעומס הנמצא בה. המחשבה הטובה ניתנת לתיחום והתיחום מאפשר הפרדה מהעומס, ההפרדה הזו נחוצה כדי להתקרב נכונה (מתוך החלק "תיחום והפרדה").
 
ראשית התיקון הוא ההפרדה. בהפרדה, כאשר עולה בחוויה של האדם "חלק" כגון כעס, הלומד מתבקש לא להזדהות עמו אלא לראותו כשייך ל"מיותר" או ל"עומס".
 
הלומד צופה על העומס, מגדירו כמיותר, ואז המיותר מקבל תיחום שמצמצם את נפחו ומקומו במרחב האישי. את המקום של המיותר שמתכווץ תופס הטוב, שהוא המידה המתוקנת של אותה התנהגות.
 
לדוגמה – אדם שכועס על אחר יגדיר את הכעס שבמחשבה ובלב כמיותר. הפרדה זו מבליטה את הנוכחות השלווה יותר, שאינה כוללת כעס כאופציה. נוכחות זו כוללת "התקרבות" לעצמך, המחליפה באיטיות את ההתרחקות או "הדחייה" שכלולה בכעס. בחוויית הנוכחות השלווה יש התקרבות למהות המתוקנת של האדם, שנמצאת מוסתרת מאחורי העומס.
 
רישום
 
כתיבה זו נתינה לעצמך מאפשרת לנקות את המיותר (מתוך החלק "הרישום").
 
בזמן הכתיבה מבצע האדם הרחקה של התרחשויות פנימיות. התרחקות זו, שבאה לצורך צפייה על המתרחש במערכת הנפש האישית, מהווה נתינה עצמית ומנקה את המיותר. בזמן הכתיבה מתווספות לאדם תובנות על עצמו.
 
מרכיבי העומס "רשומים" בנפש מילדות. כמו שכותבת ימימה: "לב שחוזר לכוחו לא נפגע בקלות, מבין לב אחר נושא עומס מילדות, מבין אותו לב את הנפש הנאבקת כדי להתקיים".
 
לדוגמה: מצב שבו אדם נפגע בקלות מאחרים נובע מעומס. העומס יוצר מאבק בנפש, ומאבק זה מחליש את פנימיות האדם וממילא גם את תוצאות העשייה שלו. הפגמים הנפשיים שנקלטו מההורים, כגון חוסר בהענקת חום לילד או עודף מעורבות ושליטה בחיי הילד, רושמים את "המיותרים". רישום זה משתלט על המערכת הנפשית של האדם, תופס מקום ומנהל את האדם באופן שגוי המחליש את כוחו. שיטת העבודה בימימה בנויה על רישום מלאכות (כתיבת חלקים ומלאכות), והן נרשמות במחשבה ובלב ומחליפות בהדרגה את הרישום של המיותר ברישום של הבונה.
 
הלימוד שם דגש על הטוב ומלמד את האדם להחליש בהדרגה את אחיזת העומס. ימימה מלמדת כיצד לחזק את הכוחות הטובים המהותיים שבקרבו של האדם. הלימוד מלמד "להפוך הפוכים". תהליך התיקון כולל שלבים נלמדים.
 
קבלה עצמית
 
לנסות על שדה ההכרה לשים את שניהם בבת אחת. גם החלק המתחיל להיבנות בהבנה אשר ללא ערבוב, וליד זה את החלק והוא העומס האישי, לחבר אותם על–ידי קבלה עצמית. זאת אומרת לקבל את עצמנו עם העומס כשמבינים שאנחנו לא העומס. זאת אומרת לשחרר את האחיזה בעיכוב. לא לכעוס על עצמנו מכעס ישן ולא להעמידו, להכיר בו לכתוב אותו ולקבלו (מתוך "הכנה ג'").
 
לאחר ההפרדה בין הטוב שבמחשבה ל"מיותר" שבה, ובין החלק הסגור שבלב לחלק הפתוח, מחבר הלומד את שניהם על–ידי קבלה עצמית. הקבלה העצמית נחוצה כדי שהאדם יפסיק להיאבק בחולשותיו ובצדדיו הלא מעובדים, שהם רישומי הילדות שלו המחלישים את קיומו והם ה"מיותר".
 
במקביל לקבלה העצמית, שבה מחברים את שני צדי האישיות ליחידה אחת, מפרידים בעבודת ימימה בין הנלמד לעומס, כלומר האדם מתבקש להתייחס לכוחותיו הטובים והבנויים בנפרד מהחלק שבו הוא נופל, טועה וחוטא. הפרדה זו מאפשרת עם הזמן הבנה שעיקר האדם אינו החלק המוחלש, המהוסס ומלא המלחמות שלו, אלא דווקא חלקו השלם, הבינתי. תובנה כזו, כאשר היא עוברת תהליך של הפנמה, מאפשרת לשחרר את ההיאחזות של האדם ב"עיכוב", כלומר בהתנהגות ובתפיסה העצמית הישנה. היא מאפשרת להפחית בהדרגה את הכעס של האדם על עצמו ולקבל את הניגודים שבין הטוב למיותר שמהם אנו מורכבים.
 
יצירה ישראלית קבלית
 
סקרנו בקיצור נמרץ את שיטת ימימה, ועדיין יש להבהיר את ההקבלות לתורת הסוד, לדבר על דמיון הנחות היסוד של ימימה להגותו של הרב קוק ולחסידות, על יחסה האמביוולנטי לפסיכולוגיה, על תפיסותיה המגדריות, על ימימה כשיטת טיפול, על מקומה ביחס לשיטות הקבלה של המאה העשרים והעשרים ואחת ועל דמותה האישית של ימימה כסוג חדש של מקובלת.
 
עשרות אלפי תלמידים עוסקים בשיטת ימימה ברחבי הארץ. ימימה אביטל, שנפטרה בכ"ה באייר לפני כא' שנים, היא אחת הדמויות התורניות המשפיעות ביותר על ההוויה הישראלית המתהווה ומתחדשת. דרכי העבודה שלה מקובלות על דתיים וחילונים כאחד. זו יצירה ישראלית קבלית שיש לה פרקטיקה מפתיעה בעומקיה והשפעתה מתרחבת והולכת.

חשיבה הכרתית/הרב מיכי יוספי


היום נדבר קצת על ימימה, שהלימוד שלה נועד להביא את האדם לפגוש את הברכה ואת השפע שהוא ראוי לו בחייו. ימימה ראתה בחייה כ"כ הרבה אנשים שסובלים ביום יום במערכות יחסים ובינם לבין עצמם, והיא נתנה דרך ושיטה שאפשרה לבן אדם להתקרב אל עצמו.
למה הכוונה בביטוי 'עצמו'? - לכל אחד מאיתנו יש שני רבדים, שני מימדים. יש את המהות האותנטית, העצמית - 'המהות' כפי שימימה קראה לזה, ומנגד יש את שכבות העומס שאימצנו לנו מאז ילדותנו, שבהם התנהגנו בכל מיני דפוסים של פיצוי: מתוך כעס, מתוך ריצוי, מתוך פחד, מתוך התנגדות. ה'עומס' הזה קיבל שם מאוד ייחודי; הוא לא נקרא בשם שלילי כמו 'רע', אלא מכונה פשוט 'עומס', מלשון המעמסה על המערכת. ימימה נתנה לנו כלים שבהם היא מאפשרת לנו לזהות ולהפריד בין המהות לבין העומס, להפריד בין המהות לבין המיותר שבי. המקום הזה של המהות מול המיותר, באמצעות הכלים שימימה לימדה - מאפשר לאנשים להתקרב יותר למי שהם באמת. וככל שבן אדם קרוב יותר אל עצמו, אל עצמיותו, כך ממילא מערכות היחסים שלו טובות ומתוקנות יותר.
הלימוד אצל ימימה התנהל בעזרת כתיבה. היא הייתה מכתיבה טקסטים בהשראה שהיא קיבלה - היה מי שאמר שקיבלה את זה בהשראה, היה מי שאמר שהיא קיבלה את זה בתקשור - זה לא באמת משנה, כי כמו שימימה אמרה: 'מה שמשנה זה האם אתם רואים תוצאות עם הלימוד - או לא רואים תוצאות עם הלימוד'. לפעמים יש לימוד מסוים שאני יכול לומר באוזני אחרים מילים מפליגות כמה הוא חשוב, כמה הוא משמעותי, ואדם אחר נותן צ'אנס ומגיע, אך כשהוא רואה שזה לא מועיל לו הוא עוזב את העניין למרות החשיבות שלו. לעומת זאת, לימוד שנותן לי תוצאות ואני רואה בעצמי שזה פועל עלי שינוי לטובה - זה נותן את הכוח לאדם להתמיד ולהתפתח בו.
אחד העניינים החשובים שימימה דיברה עליו, היה קשר עם החומר ללא תלות במעביר. יש מקומות שבהם המכוון הוא דווקא תלות ברב, במורה, במנהיג שמוביל את הדרך. אך פה ימימה הדגישה שלחומר עצמו והלימוד עצמו, יש בו את הכוח לעורר את ההכרה שלנו.
מה פירוש הביטוי 'הכרה'? - זה החלק שבי שמכיר בטוב, החלק שבי שמכיר בין החלקים שהם המהות שלי לבין כל מיני תוספות שהוספתי בחיי מפני הקשיים ולצרכי הישרדות.
למושג שהזכרנו 'קשר עם החומר ללא תלות במעביר' יש משמעות נוספת: גם אם לדוגמא פגשתי מורה שלא מצא חן בעיניי או שלא הסתדרתי איתו או עם הסגנון שלו - אני יכול לעבור לקבוצה אחרת, כי המורה הוא לא העיקר. העיקר בלימוד הזה הוא הקבוצה הרוחנית והכלים שאני מקבל בעזרת הלימוד, שעל ידי תרגול והתמדה מאפשרים לי להשתנות לטובה. שינוי לטובה פירושו לחזור למהות המקורית שלי, לחזור לעצמי האותנטי, ל'אני' שלי. הלימוד הזה נקרא גם חשיבה הכרתית או תורת ההכרה. המילה 'הכרה' יכולה להתפרש באופן כללי: להכיר בטוב, להכיר ברע. אבל אצל ימימה המושג 'הכרה' - פירושו החלק שבי שמכיר בטוב. כאשר בן אדם עמוס, כשבן אדם 'מעורבב' (ופה אתם שומעים מושג נוסף שעוד נפגוש בו) - הטוב שבו מעורבב בלא טוב, העבר עם ההווה, הפגיעות עם חלקי הטוב, והערבוב משתלט לו על החוויה. הערבוב משתלט על כל התודעה של האדם וצובע אותה בשחור, בצבע שלא מאפשר לו לראות את הטוב הקיים. כאשר בן אדם 'עמוס', אחת התוצאות וההשלכות המרכזיות היא שהוא לא רואה את הברכה שבחייו. כלומר, יש בחייו גם ברכה וגם נושאים לא פתורים, גם דברים שהוא מרוצה מהם וגם דברים שמתסכלים אותו, אבל הערבוב והמפגש עם המציאות מתוך העומס הזה לא מאפשרים לו לראות את הטוב שישנו. לעומת זאת, חשיבה הכרתית מאפשרת לאדם לעלות על דרך שבה הוא יותר ויותר פוגש את הברכה שבחייו. הוא יכול עדיין לראות גם את הדברים הלא פתורים, הלא מתוקנים, אבל בנפרד מהטוב. כאשר רואים את הקשיים בנפרד מהטוב זה כביכול מחזיר לטוב את כוחו. ככל שבן אדם יותר עמוס כך גם ההתייחסות שלו למציאות היא יותר אשלייתית. לדוגמא, כשישאלו אותו 'מה שלומך' - הוא יענה: 'על הפנים', 'הכי נורא שיש', או 'שום דבר לא טוב'. אבל זו לא האמת. האמת היא שחלק מסוים בחייו הוא אכן פחות טוב, או לא כפי שהוא היה רוצה שיהיה, והחלק האחר הוא טוב. אבל אדם עמוס רואה את כל המציאות דרך החסר, הוא פוגש את כל המציאות דרך מה שלא נמצא ומה שאיננו.
ימימה נותנת לנו כלי, שרבי נחמן קורא לו : 'בירור המדמה'.
 מה פירוש 'בירור המדמה'? המדמה הוא כוח הדמיון שלנו שעושה השלכה מדבר על דבר. חרדות לדוגמא, תחושות של רדיפה - פעמים רבות נובעים מכוח ה'מדמה' שמשתבש, בגלל חוויה שהייתה לי בילדות עם מישהו לא טוב. זו יכולה להיות לדוגמא מישהי שנפגעה פעם מבחור שיצאה איתו. אם בכח ה'מדמה' שלה יש קלקול - היא עלולה לעשות את ההשלכה הזו על כל הבחורים, על כל הגברים. זו משמעותו של 'מדמה' שהתקלקל: אני מדמה דבר לדבר אבל הדימוי באמת אינו נכון. מורה אחד במערכת החינוך יכול לגרום לתלמיד רתיעה, והוא משליך אותה על כל מי שמשמש כמורה, על כל בעל סמכות.
לעומת זאת, 'בירור המדמה' הוא כוח חיובי שבעיצומה סיטואציה מאפשר לאדם לברר אותה. זה דבר מאוד מעניין, שאותה יכולת חיובית של כוח הדמיון היא גם הקלקול הכי גדול שמביא לחרדות, לדברים שגורמים לאנשים להסתגר ואפילו לפגוע בעצמם או במערכות היחסים שלהם. הכוח השלילי הזה בא מכוח המדמה, וגם הדבר הכי נעלה שיש ביהדות שהוא הנבואה - גם בו נצרכים לבירור המדמה, כדי לזהות מתי אלו דמיונות שלי ומתי אני שומע ומקבל הבנות עליונות. מתי אלו הפחדים שלי ומתי זו ממש אינטואיציה גבוהה שהגיעה אליי.
ימימה בשיטתה בעצם מלמדת את הבירור הזה, עד כדי כך שאני פעם ברוב התלהבותי התבטאתי שמה שלמדו בעבר בעם ישראל בבתי הספר לנבואה - זו בעצם שיטת ימימה. למרות שימימה היא בת זמננו, נפטרה כמדומני בשנת תשנ"ט, הלימוד לברר את כוח המדמה הוא דבר שלמדו בבתי הספר לנבואה. אדם יכול לזהות מתי אלו קולות שמהתלים בו ומתי זהו קול נקי, מתי זה דבר שנועד להתפתחותו ומתי זה מגיע מהקול הנמוך שבו - מפחדים, ממאבקי האגו, מרצון לריצוי, מהתנגדות שהוא סוחב איתו מילדות ופתאום מתלבשת בכל מיני התנגדויות לממסד או לאנשים בעלי סמכות שהוא פוגש. בבתי הספר לנבואה כמו שאמרתי למדו את כוח הבירור, כי בעצם אדם אינו יכול לכפות על העולמות העליונים ועל ד' יתברך שהוא יקבל נבואה. כך אומר הרמב"ם: אדם יכול להכין את עצמו לנבואה, לשם כך היו בתי ספר לנבואה. לא הובטח לנביא שיקבל נבואה, אבל כן הובטח לו שכשיקבל את ההשראה הוא יידע האם זה דבר ד' או מהמקומות הנמוכים שבתוכו.
בלימוד הזה אינני בא לומר הבטחות על נבואה, אלא להראות לכם שזה הדבר הכי נפלא שיש בשביל לטפח מערכות יחסים, בשביל להתקרב אל עצמנו. כשאני קרוב אל עצמי, דהיינו למי שאני באמת ולמהות שלי- ממילא אני גם קרוב לאחרים. אני לומד לראות את האחר דרך המהות שלו ולא דרך הפגיעות, דרך הטוב שבו ולא דרך כל שכבות הבוץ או ההתנהגות הלא ראויה שאסף לעצמו בימי חייו.
ימימה נולדה במרוקו, עלתה לארץ, התאלמנה, היה לה בן והיא גרה במושב אביחי. בסוף ימיה היא התגוררה בבאר שבע, והלימוד שלה התנהל בהרצליה. היה לה מכון שנקרא 'מכון מעיין' שעליו היה תלוי שלט 'ואהבת לרעך כמוך', והלימוד שלה התנהל בצורה כזו שהיא הייתה אומרת את דברה וביקשה שיכתבו את הדברים. זאת מפני שאלו דברים בהשראה גבוהה שאינם נתפסים ואינם נקלטים בשמיעה הראשונה. אלו דיבורים שרק כאשר קוראים אותם פעם אחר פעם ורושמים מה הובן על כל משפט - רק כך ההכרה מתעוררת.
ימימה דיברה על כך שכל אחד מאיתנו עובר שלושה שלבים.
יש הכרה רדומה - זה אדם שמתנהל מתוך העומס שלו, מתוך הפגיעות, או כלשון השפה החסידית-קבלית מתוך 'קטנות מוחין'. זו הכרה רדומה.
יש הכרה מתעוררת - שבה בן אדם מתחיל לעלות על דרך, מתחיל לנסות לראות איך לתקן,
ויש הכרה ערה.
בדרך כלל לפני שפיתחנו בתוכנו מודעות אנו נמצאים במדרגה שנקראת הכרה רדומה, ובמהלך הלימוד ההכרה מתעוררת עד שזוכים שהיא באמת הכרה ערה. אדם שמתקרב לעצמו נקרא בשפה של ימימה 'מדייק'. לדייק - פירושו לפעול מתוך ההכרה. לדייק זה לפעול מתוך המקום הגבוה שלי ולא מתוך הפגיעות.
בשלבים הראשונים של הלימוד הפגיעות עדיין נשארת אבל אני מזהה ורואה אותה, הפחד עדיין קיים אבל אני יכול לראות מתי אני פועל מתוך פחד. אני יכול לשאול את עצמי האם יש עוד דרך, אני יכול לראות מתי אני עושה פעולה מהמקום הנכון או להיפך - ממקום של ריצוי. כלומר: הדברים בתחילה אינם נעלמים אבל הם מזוהים. בכל מקום שיש זיהוי כזה ויש הכרה - יכולה להיכנס הבחירה. אדם לא מודע הוא אדם שאינו בוחר. כשאדם מודע הוא יכול להתחיל לבחור ולתקן את מעשיו.
ימימה דיברה על כך שכשאדם מדייק, כלומר שהוא פועל מהמקום הנכון ומיישם את מה שהוא מבין ומה שלומד, השמחה חוזרת אל ליבו. היא דיברה על כך ששמחה יכולה לחזור ללב עצוב, אפילו ידע עצבות משנים. ימימה הדגישה שצריך להסכים לקצב האיטי, כשמתרגלים וחיים את הלימוד הזה לאט לאט - זה בעצם מהר מהר. העומס שלי רוצה לדלג, העומס שלי רוצה לקפוץ על שלבים, אבל בעצם אם אעשה זאת מהר - זה לאט לאט. 'לאט' פירושו לראות מה עכשיו מתאפשר לי, 'לאט' פירושו לראות מה הבנתי, לראות מה הלב שלי מסכים לעשות עכשיו. כשהולכים עם ה'לאט' הזה רואים את ההתקדמות.
כשימימה לימדה בהרצליה, אחת השכנות ראתה פעם את הבנות בחוץ מדברות. היא שאלה אותם מה יש במקום הזה והאם יש שם מכון יופי... ימימה דיברה על כך שכשאדם מדייק ונמצא בנתינה עצמית ובקבלה עצמית אז הפנים שלו מתרככות. יש מכוני יופי במונחים המקובלים, לאסתטיקה יש מקום בעולם. אבל יש יופי שחוזר לפנים של האדם כי הוא היה בו תמיד מבראשית, זה קורה כשמשהו בו מתרכך מבפנים. כשמשהו בפנים מחובר באמת לאור ולמלאות הפנימית אז אנחנו הופכים להיות יפים יותר, ללא יוצא מן הכלל. כל מי שמתחבר למהות המאירה שבתוכו - הפנים שלו, ופנים מלשון פנים - מקרינים סוג של יופי. זה לא במקום כל מה שמקובל בעולם לעשות עבור יופי אבל זה עוד מימד שלא ניתן לרכוש אותו בכסף. ככל שאני מחובר פנימה למהות שלי, לניצוץ שבי ולאלוקות שבי שאלו בעצם מילים נרדפות לטוב ולמהות - כך משהו ישתנה גם בפנים.
ימימה לא פרסמה את הלימוד שלה בחייה, היא לא נתנה שיצלמו או יקליטו אותה. היא לא נתנה גם שידפיסו את החומרים שלה. היא טענה שהכוח של הלימוד הוא כשהאדם מקבל את הטקסט בשיעור וכותב אותו. גם אני היום, כאשר אני נותן טקסטים מודפסים, זה לא במקום לכתוב. אני אשתדל שכל מה שתכתבו כאן בשיעור תקבלו גם מודפס, אבל תזכרו שיש ערך מיוחד לכתיבה ממש, זה כמו רישום פנימה. ההבנות הללו לא יהיו חיצוניות לי, הם ייהפכו להיות חלק ממני, חלק מההבנה שלי בעצמי. וההתחלה של התהליך היא על ידי שרושמים בכתב יד את מה ששומעים. אפשר גם במחשב למי ששואל, אפשר גם לא לכתוב, אבל יש בכתיבה ברכה מיוחדת של התחלת עניין פנימי.
אמרתי שימימה לא פרסמה את הלימוד שלה, אך הוא עבר מפה לאוזן. אנשים שחוו שינוי לטובה בחייהם סיפרו לאחרים ומשכו אותם אל הלימוד, וכך בהדרגה הלימוד הזה התפשט. למרות שימימה כמעט לא דיברה על יהדות - רוב התלמידים שלה חזרו בתשובה. ימימה אמרה שדרך הלימוד הזה האדם מקבל כלים לוותר על ההתנגדויות שלו. הוא מזהה מתי יש משהו שהוא מתנגד לו, שהוא בעצם סוחב איתו דפוסים ישנים נגד בעלי סמכות, נגד הורים, נגד ממסד, וכשהוא לומד לזהות את זה הוא יכול להניח את ההתנגדות בצד ולהקשיב בצורה נקייה - מה יש לתורה להגיד, מה יש לחז"ל להגיד, ואז הוא בוחר אם זה מתאים לו או לא מתאים לו. הרבה פעמים אנחנו מזהים שאנחנו בכלל לא פתוחים לשמוע רעיון חדש בגלל התנגדויות שסחבנו איתנו משנים קדמוניות.
כשימימה נפטרה, היא נפלה במדרגות כמדומני, התלמידים קיבלו את הידיעה ונסעו להלוויה בבאר שבע, והשכנים שאלו אותם 'מי אתם'. רבים ממכריה, ידידיה ומשפחתה לא ידעו שהיא מורה רוחנית ומלמדת ומחוללת תמורה בחייהם של אנשים. פעם אפילו ראיתי איזה פוסט ברשת על כתבה שהחמיאה לה, שמישהו כתב: מה אתם עושים ממנה עניין, אני הכרתי אותה בשכונה בבאר שבע והיא נקראה 'ז'קלין' (כנראה אצל עולי מרוקו, בביה"ס הצרפתי, לכל אחד היה כינוי בצרפתית, אולי אפשר לקרוא לזה שיטת 'זקלין'...).
לענייננו, לימימה הייתה את ההשראה הזו. אני זכיתי להכיר אותה מעט, ורוב הלימוד שלי נעשה כבר אחרי פטירתה של ימימה. כשהתחלתי את הקשר איתה זה היה בשנות נעוריי. מכירים את התופעה שנקראת 'תסמונת מגלי האור'? הכוונה לאדם שחווה לימוד מסוים וזה נוגע בליבו ומאיר לו, הוא כל כך שמח בזה שהוא רוצה שכולם יבואו ויחוו את הלימוד שהוא חווה. זו תופעה אופיינית לחוזרים בתשובה, זה קורה כשפוגשים מורה דגול. אני התחלתי להכיר את ימימה דרך מישהי שהייתי בקשר איתה והיא למדה אצל ימימה, וראתה את הברכה והשינוי שזה הביא בחייה. היא אמרה לי: אתה חייב לבוא. אבל מה קורה כשאומרים למישהו 'אתה חייב'... - פעמים רבות הוא לא באמת במדרגה ובמוכנות של מי שאומר את זה. מי שבאמת חווה את השינוי כבר שוכח כמה הוא התגעגע קודם לחוות שינוי, כמה הוא היה בחיפוש, כמה התאמץ וכמה לילות לא ישן - וכעת הוא רוצה שכל התדר הזה בבת אחת יעבור לזה שהוא פונה אליו - חבר, בן זוג וכו'.
אז הלכתי ללימוד אצל ימימה וממש לא התחברתי, לאכזבתה של זו שהייתי איתה בקשר. הייתי במשך זמן ועזבתי, זה לא פעל אצלי כלום. הפעם השנייה - תקופה נוספת שהייתי שם, הייתה בקיץ של 1997 כשעמדתי לפתוח יחד עם אשתי פרויקט של בית יהודי בהודו למטיילים הישראלים, ורציתי לקבל ממנה ברכה כמו שמקבלים מצדיק. לא עצות ורעיונות אלא לקבל ברכה. היא הזמינה אותי ואמרה לי: תבוא עם מחברת, ובאותה פגישה היא ממש הכתיבה לי את תכנית חיי. היא אמרה לי: יחיאל מיכאל, אתה משמח מאוד. אז עוד לא נתתי הרצאות ולא לימדתי ברבים, והיא כבר אמרה לי: הפה שלך מוכן לדיבור עם קהל. הרבה דברים שהתחלתי לעשות, להרצות וללמד התחילו במה שהיא הכתיבה לי (אז אמנם זה עוד לא היה, כן לימדתי באותה שנה במכינה קדם צבאית ובזה זה הסתכם), היא אמרה לי: אתה קרוב לשליחותך העיקרית.
היא אמרה לי משפט נוסף שאני זוכר: אתה לא אוחז באף אחד, תהפוך אותם לצמאים שירצו לשתות עוד. היא התכוונה למטיילים בהודו שיבואו לבית היהודי שלנו ללמוד יהדות. הרבה פעמים אצל מורים רוחניים יש מושג של 'לאחוז', יש לך תלמיד ואתה מנסה להחזיק אותו יותר ממה שהוא מעוניין ורוצה. אבל היא אמרה לי 'אתה לא אוחז באף אחד, תהפוך אותם לצמאים כדי שישתו את המים הזכים וירצו לשתות עוד'.
היא אמרה לי אז 'תבוא ללמוד', וגם האריכה מאוד בהנחיות. אלו היו שניים שלושה מפגשים שבהם היא הכינה אותי לאותה שליחות בהודו, ובעצם זו הייתה הכנה לשליחותי בכלל בחיים. גם אז היא אמרה לי: כשתחזור מהודו תבוא ותלמד, אני אלמד אותך יותר, אך לצערי לא באתי. הרגשתי שקיבלתי מה שהייתי צריך, או מה שחשבתי שהייתי צריך.
למעשה, חזרתי אל הלימוד רק אחרי מותה. אז התחלתי להעמיק בלימוד, ושיחות למדתי מתלמידיה. למדתי את הדבר הכי חשוב, בשיטה הזו כמו בהרבה דברים: למדתי קודם כל להיות סבלן כלפי תלמידים, גם כאשר תלמיד בא ולא מתחבר ועוזב את השיעור או את הלימוד או השיטה אחרי מספר שיעורים. הרגשתי שאין לי דבר יותר חזק מאשר הסיפור האישי שלי, זו הייתה מורה כה גדולה שיש אלפים שכ"כ רצו לשמוע אותה והיום אחרי מותה יש אפילו יותר שרוצים לשמוע למרות שאין יד מכוונת, אבל רואים שהאדם צריך איזושהי בשלות. לכן אחד המשפטים היפים שהיא אמרה בלימוד היה: האם מותר לשני להיות כפי שהוא? לפעמים אנחנו הופכים את עצמנו להקב"ה ומצפים שהאחר יהיה בדמותנו כצלמנו, כלומר: מנסים להתאים את האחר לקנה המידה  שלנו. לפעמים רק הידיעה הזו שלשני מותר להיות עם חשיבה שונה, תחביבים שונים, הסתכלות שונה על המציאות - היא דבר גדול מאוד. אז היום אחד הדברים העיקריים שאני לומד ומלמד זה הלימוד המיוחד שלה.
אחד הדברים העיקריים בלימוד הזה הוא להחזיר לאדם את המקום האישי שאבד לו בעבר, וחלק מהעניין של להחזיר לעצמנו את המקום האישי הוא לכבד את הקיום שלנו. לכבד את הקיום שלי פירושו לכבד את ההבנה האישית שלי. אנחנו מקבלים טקסט בלימוד ומתבקשים לכתוב מה אנחנו מבינים עליו. לפעמים זה שלוש שורות, לפעמים שלושים שורות. וכשמבקשים מבן אדם לכתוב מה הוא הבין - עולות לו מחשבות אולי הוא יכתוב משהו טיפשי, או לא נכון, או לא ראוי. וכאן יש לימוד חשוב: תני אמון במה שאת מבינה. זהו חלק מתפתח, חלק מההתרחקות שלנו זה שהפסקנו לתת אמון בהבנות שלנו וברעיונות שעלו לנו. או מפני שלעגו לנו, או שלא היה מי שיעודד אותנו להתפתח בזה. לכן אחד המשפטים החשובים בלימוד הוא: בלימוד הזה ההבנה האישית היא העיקר. כלומר, לתת אמון בהבנה שלי, למרות שכנראה היא רחוקה ממה שמנחה הלימוד יסביר, או ממה שימימה התכוונה, אבל כשאת נותנת מקום להבנה שלך - אט אט ועם החזרה לטקסט המקורי, תחזרי לגלות את המהות האמיתית ואת הברכה שלך.

 


 
x

#{title}

#{text}

#{price}